ביהמ"ש העליון דחה ערעור בגין הרשעת אדם בביצוע עבירה של סיכון חיי אדם במזיד

השופט ע' פוגלמן:

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל), בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בגין הרשעתו נגזרו על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל וקנס כספי בסך 4,000 ש"ח.

התשתית העובדתית, כתב האישום וגרסאותיהם של עדי התביעה

1.       אלו הן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: בלילה שבין יום 12.2.04 ליום 13.2.04, הושלכה אבן אחת לפחות מכיוון ביתו של עלי עדנאן (להלן: "עלי") אשר בכפר טובא-זנגריה (להלן: "כפר טובא") לעבר רכב מסוג סובארו, שנסע בכביש הסמוך לבית. מאחורי רכב הסובארו נסע אותה עת רכב בילוש ובו השוטרים יוסי פיטוסי (להלן: "פיטוסי") וליעז סלומון (להלן: "סלומון") וניידת משטרה ובה השוטר חיים וסרמן (להלן: "וסרמן") והמתנדב יעקב סגל. רכבי המשטרה עצרו מיד לאחר שנזרקה האבן, והשוטרים עצרו את עלי עדנאן ואסעד הייב, המערער שלפנינו, אשר עמדו בסמוך לביתו של עלי. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי ביום 13.2.04, בשעה 00:30 או בסמוך לכך, השליכו המערער ועלי אבנים לעבר מכונית מסוג "סובארו" בה נסעו אותה עת עוסמאן הייב ומועין הייב (להלן: "המתלוננים"), וזאת בכוונה לסכנם בנתיב התחבורה בו נסעו. כתב האישום התבסס בעיקרו על הודעות השוטרים, ובפרט על הודעותיו של פיטוסי.

על פי גרסתו של פיטוסי, ביום 13.2.04 ביצע פעולת בילוש בכפר טובא במהלכה נסע ביחד עם סלומון ברכב בילוש לכיוון מזרח, אחר רכב מסוג "סובארו" בצבע לבן. סמוך לחצות, כאשר הגיע לכיכר בקרבת בית משפחת עלי, הבחין פיטוסי במערער ובעלי מיידים אבנים לעבר רכב הסובארו, אשר בתגובה האיץ את מהירותו ונמלט מהמקום. פיטוסי וסלומון עצרו את רכב המשטרה, ועצרו את השניים. פיטוסי הבחין בסלומון מתווכח בקולניות עם המערער, אשר התנגד למעצר, וטען בפני סלומון כי יידה אבן לעבר הסובארו משום שסבר שהמכונית האמורה נמלטת מהשוטרים (עמ' 1 לת/1). גרסתו של סלומון היתה זהה לגרסתו של פיטוסי, למעט העובדה כי סלומון הבחין רק במערער משליך אבנים, ולא הבחין בעלי (עמ' 1 לת/2). וסרמן, אשר נסע כאמור ברכב המשטרה השני, מסר כי הוא לא הבחין בעצמו בשניים משליכים אבנים, אולם שמע את פיטוסי מדווח במכשיר הקשר כי הוא מבחין בעלי ובמערער משליכים אבנים לעבר רכב סובארו (עמ' 28 לפרוטוקול).

נדבך נוסף של ראיות התביעה נמצא בגרסתם של המתלוננים, אשר מסרו כי בלילה האמור, בסביבות השעה 01:30 נסעו ברכב סובארו בצבע בז' בו נהג עוסמאן. כאשר נסעו בסמוך לביתו של עלי, הושלכו לעברם מספר אבנים על ידי המערער ועלי, אותם הכירו היכרות מוקדמת, וכתוצאה מכך נגרמו לרכב מספר פגיעות (עמ' 1 לנ/8, עמ' 1 לנ/7, עמ' 1 לנ/4).

גרסת ההגנה

2.       על פי גרסת ההגנה, בזמנים הרלוונטיים שהו המערער ועלי בכניסה לביתו של עלי יחד עם אדם נוסף, אשר חלק מעדי ההגנה זיהו בתור בסאם יונס, וחלקם האחר בתור בסאם מנדורי או דיאב מנדורי (עמ' 1 לת/18, עמ' 1 לת/15, עמ' 1 לת/13) באותה שעה, שני אחיו של עלי, וואכיד הייב ומוקיד הייב (להלן: "וואכיד" ו"מוקיד", בהתאמה, או "האחים") ישבו על גג הבית. במהלך ויכוח שנתגלע ביניהם, זרק מוקיד אבן לעבר וואכיד והאבן פגעה בכביש בו נסע בדיוק באותו רגע רכב מסוג סובארו (עמ' 1 לת/13, עמ' 1 לת/ 15). על פי גרסת ההגנה האדם אשר נהג ברכב היה יאסר שנוואן (להלן: "שנוואן"), תושב הכפר - ולא המתלוננים - אשר המשיך בנסיעתו (עמ' 1 לת/18, עמ' 1 לת/8). על פי עדותו של המערער, שוחח שנוואן קצרות עם השוטרים בטרם המשיך בנסיעתו (עמ' 106 לפרוטוקול). מייד לאחר מכן עצרו השוטרים את המערער ואת עלי. עוד יש לציין, כי על פי גרסת ההגנה סייע מתנדב נוסף בשם שלום אטד (להלן: "אטד") בביצוע מעצרם של השניים, ואותו אטד אף אמר למערער בעת ביצוע המעצר, כי הוא לא הבחין בו משליך אבנים (עמ' 108 לפרוטוקול). המערער אף העיד כי ראה בתחנת המשטרה את סלומון קורע את דו"ח הפעולה שרשם בעקבות האירוע, וכותב אחר תחתיו, בהוראתו של פיטוסי (עמ' 101 לפרוטוקול).  

הכרעת דינו של בית המשפט קמא

3.       בית המשפט בחר לאמץ את גרסת התביעה ולדחות את גרסת ההגנה. בית המשפט ציין, כי אילו הייתה עומדת גרסת המתלוננים לבדה, ספק אם ניתן היה להשתית עליה קביעה עובדתית, וזאת בשל הסתירות הרבות השזורות בה (עמ' 11 להכרעת הדין). עם זאת, בחר בית המשפט "לאמץ את גרסת התביעה כפי שעלתה מעדותו של השוטר יוסי פיטוסי", בקובעו כי עדות זו היתה "עקבית, ברורה, והתיישבה עם יתר הראיות, אשר הוצגו לכל אורך המשפט" (עמ' 3 להכרעת הדין). בית המשפט ציין כי גרסתו של פיטוסי נתמכה בגרסאותיהם של יתר עדי התביעה (עמ' 11 להכרעת הדין), ותאמה את עדותו של סלומון, אשר נמצאה אמינה אף היא (עמ' 13 להכרעת הדין). תמיכה נוספת לגרסה זו מצא בית המשפט בעדותו של וסרמן, לפיה שמע את פיטוסי מדווח בזמן אמת על האירוע (עמ' 13 להכרעת הדין), ובעדותם של המתלוננים לפיה ראו במו עיניהם את המערער ואת עלי משליכים אבנים לעברם (עמ' 12 להכרעת הדין), הגם שעדותם של המתלוננים לכשעצמה, לא נמצאה - כאמור - אמינה. כמו כן מצא בית המשפט כי טענתו של המערער בפני השוטרים שעצרוהו, לפיה השליך את האבנים על מנת לסייע להם במרדפם אחר רכב הסובארו מהווה "ראשית הודיה" (עמ' 15 להכרעת הדין"). בית המשפט ציין, כי אמנם נתגלעו סתירות בגרסת התביעה - למשל בשאלת שעת קרות האירוע וצבע רכב ה"סובארו" - אולם סתירות אלו אינן יורדות לשורשו של עניין, שכן אין מדובר בפרטים מהותיים (עמ' 10 להכרעת הדין).

כאמור, דחה בית המשפט את גרסת ההגנה, בקובעו כי גרסאותיהם של עדי ההגנה אינן מתיישבות זו עם זו בנקודות מהותיות, וביניהן זהות האדם אשר עמד לכאורה לצד המערער ועלי שעה שנעצרו; התנהגותו של שנוואן עת הבחין ברכבים המשטרתיים עוצרים בסמוך לביתו של עלי; מיקום האחים על גג הבית; סוג האבן שהושלכה על ידי מוקיד ועוד (עמ' 18-17 להכרעת הדין). נקבע, כי פרשת ההגנה כולה נשענת על מסד רעוע אשר אין בכוחו לקעקע את גרסת התביעה ולהפריך אותה (עמ' 15 להכרעת הדין). בית המשפט אף דחה טענותיו של המערער בדבר התנכלות אישית או הפללה על ידי אנשי המשטרה, וזאת משום שעדי התביעה לא עומתו עם טענות אלו במסגרת החקירה הנגדית. לגופם של דברים ציין בית המשפט, כי השוטרים הכחישו מכל וכל טענות בדבר תיאום גירסאות, וסירוב לגבות עדויות מעדי ההגנה שבקשו למסור גרסה. גם הטענה לפיה הורה פיטוסי לסלומון לקרוע את דו"ח הפעולה המקורי ולערוך דו"ח חדש, הוכחשה מכל וכל (עמ' 5 להכרעת הדין). 

נוכח כל אלה, הרשיע בית המשפט את המערער ואת עלי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין.

טענות המערער

4.       עיקר השגותיו של המערער נסבו על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי בית המשפט קמא. המערער טוען, כי אפילו לא ראה בית המשפט לקבל את עדותם של אחיו של עלי לפיה הם האחראים להשלכת האבן, היה עליו - למצער - לקבל את גרסתו לפיה הוא לא השליך אבנים כלל. בין היתר טוען המערער, כי אין לקבל את עדותו של פיטוסי משום הסתירות הקיימות בה, ומשום שאינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של סלומון והמתלוננים. המערער אף מצביע על כך שגרסתו תאמה לזו של עלי כבר כשנגבו מהם הודעות בתחנת המשטרה בליל האירוע, טרם התאפשר להם לתאם ביניהם גרסאותיהם. לטענת המערער, גרסת ההגנה מעוררת, למצער, ספק סביר באשר לאשמתו. המערער מוסיף וטוען, כי סוגיות מהותיות לא זכו להתייחסותו של בית המשפט קמא. בכלל זה מונה המערער את סוגיית תנאי השטח במקום האירוע - אשר לשיטתו אינם מאפשרים כלל לרכב העובר בסמוך לבית להבחין בנעשה בחצר - ואת "השמטתו" של המתנדב המשטרתי שלום אטד מגרסאותיהם של השוטרים. זאת, לטענתו, משום שאטד העיד כי לא ראה את המערער משליך אבנים. לבסוף טוען המערער, כי השוטרים תיאמו ביניהם את גרסאותיהם במגמה "להפלילו". אציין, ולכך עוד אשוב בהמשך הדברים, כי המערער הגיש בקשה לצירוף ראיות חדשות בערעור. 

          המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור, מטעמיו של בית המשפט המחוזי.

דיון

5.       המערער תולה עיקר יהבו בתקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי בית המשפט קמא. הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יתערב בית משפט של ערעור בממצאים כגון דא; זאת, בשל יתרונו המובהק של בית המשפט קמא בהתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדים הבאים לפניו (ראו, למשל, ע"פ 5197/05 מונדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.07); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.06); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)) התערבותו של בית משפט זה בממצאי עובדה ומהימנות מוגבלת למקרים חריגים, בהם מסקנותיו של בית המשפט קמא אינן מעוגנות בחומר הראיות או שהנן סוטות מן ההיגיון או השכל הישר (ראו, למשל, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.07) (להלן: "עניין וקנין"); ע"פ 6236/97 מטמרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.98)). אומר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בכתב הערעור, שקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות לגופו, מסקנתי היא כי חריגים ממין זה אינם מתקיימים בענייננו.

6.       כפי שציינתי בתחילת דברי, סתירות נמצאו הן בגרסת התביעה, הן בגרסת ההגנה, ועל הערכאה הדיונית הוטל לבור את הבר מן התבן. גרסאותיהם של המתלוננים מועין ועוסמאן רצופות סתירות פנימיות, ואינן תואמות זו לזו או לגרסאותיהם של השוטרים. כך, לדוגמא, בהודעתו הראשונה טען מועין כי כתוצאה מיידוי האבנים, נפגע רכבו הן בצידו של הנוסע, הן בצידו של הנהג (עמ' 1 לנ/7), ואילו לפני בית המשפט קמא העיד כי הרכב נפגע בצד ימין בלבד (עמ' 69 לפרוטוקול). בהמשך עדותו לפני בית המשפט, שינה שוב את גרסתו ומסר כי אבנים הושלכו משני צידי הכביש (עמ' 74 לפרוטוקול). סתירה נוספת בגרסתו של מועין נמצאת בכך שתחילה מסר כי המערער ועלי נמלטו מהמקום (עמ' עמ' 1 לנ/7), ואילו בעדותו סיפר שלא ראה את השניים בורחים (עמ' 82 לפרוטוקול). גם גרסתו של עוסמאן אינה עקבית, בפרט ביחס לכיוון נסיעתו. בהודעה שמסר עוסמאן במשטרה, מסר כי האירוע התרחש כשהיה בדרכו לכיוון בני משפחתו (עמ' 1 לנ/3), ובעדותו סיפר כי היה בדרכו חזרה אל ביתו (עמ' 54 לפרוטוקול). גרסאות המתלוננים אף אינן מתיישבות עם גרסאות השוטרים במספר עניינים, כגון צבע רכב הסובארו עליו הושלכו האבנים (עמ' 1 לת/1, עמ' 1 לנ/4, עמ' 56 לפרוטוקול) ושעת ההתרחשות (עמ' 1 לנ/7, עמ' 1 לנ/4, עמ' 1 לת/5, עמ' 1 לת/1). נוכח כל אלה, אין לי אלא להסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי לו היו עומדות עדויותיהם של המתלוננים לבדן, לא ניתן היה לבסס עליהן קביעה עובדתית, לא כל שכן את הרשעתו של המערער. נוכח הסתירות בגרסאות המתלוננים, נראה כי הן נעדרות משקל של ממש.

          בצד האמור, בלא להתעלם מקביעה אחרונה זו - ואפילו נניח לצורך הדיון כי הרכב עליו הושלכו האבנים אינו רכבם של המתלוננים - קיימות ראיות ישירות לביצוע העבירה על ידי המערער, בדמות עדויותיהם של שני שוטרים - פיטוסי וסלומון - אשר ראו במו עיניהם וב"זמן אמת" את המערער משליך אבנים לעבר רכב בעודו בנסיעה (עמ' 1, 11-10 לפרוטוקול). גרסאותיהם של פיטוסי וסלומון תואמות זו לזו, ומתיישבות עם יתר עדויות השוטרים אשר נכחו באירוע. כך למשל, פיטוסי וסלומון מתארים שניהם את כיוון הנסיעה ממערב למזרח (עמ' 1 לת/2, עמ' 2 לפרוטוקול); שניהם מדווחים כי צבעה של מכונית ה"סובארו" היה לבן (עמ' 1 לת/3, עמ' 5, 14 לפרוטוקול) ואף מציינים שעת התרחשות כמעט זהה, 23:50 ו-23:51 (עמ' 1 לת/2 ועמ' 1 לת/1 בהתאמה). וסרמן, אשר נסע כאמור בניידת מאחורי הרכב בו נסעו פיטוסי וסלומון, העיד כי פיטוסי דיווח לו במכשיר הקשר שהוא צופה בשניים זורקים אבנים (עמ' 28, 30 לפרוטוקול), עדויות אלה לבדן, די בהן על מנת לבסס את הרשעתו של המערער בעבירה שיוחסה לו. לא זו אף זו, שני השוטרים העידו כי המערער, בעת מעצרו, טען שהשליך אבנים לעבר רכב הסובארו על מנת "לעזור" לשוטרים, משום שסבר שהרכב המשטרתי דולק בעקבותיו (עמ' 3 לפרוטוקול, עמ' 1 לת/2). אמרה זו מהווה ראשית הודיה, אשר עשויה להוות תוספת ראייתית, במקרים בהם הדין דורש קיומה של תוספת כזו (יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 6-3 (2003); ע"פ 275/74 אביטן נ' מדינת ישראל, כט(2) 470, 475 (1975); בש"פ 4061/90 מדינת ישראל נ' אחיעם, פ"ד מד(4) 244, 248 (1990)). במקרה שלפנינו, הגם שנוכח קיומן של ראיות ישירות ומפלילות בדמות עדויותיהם של השוטרים כלל לא נדרשת תוספת ראייתית, יש בה כדי לבסס את התשתית הראייתית עליה נסמכת ההרשעה.